הכתובה מתעדת את אחד האירועים המקודשים ביותר בחיי האיש או האישה היהודים - הכניסה לברית הנישואין. הכתוב בכתובה מפרט במה מתחייב הבעל בפני אשתו, והיא נחתמת ביום החופה בנוכחות הרב המסדר את הקידושין ובנוכחות עדים. הכתובה נקראת תחת החופה והחתן מוסר אותה לכלה בין ברכות האירוסין והנישואין.
בתנ"ך אין אזכור מפורש לכתובה. בברית הנישואים נכנסו במגורים משותפים או באמירת המשפט "היי אשתי ואני בעלך לנצח נצחים" בנוכחות שני עדים. מסמכי נישואים יהודים ידועים לנו החל מגלות בבל, אך המסמך הכתוב ארמית כפי שמוכר לנו כיום לא התפתח עד המאה ה-2 לספירתם, אז בא רבי שמעון בן שטח והתקין את הכתובה בצורתה הסופית.
עד לאחרונה, מסמך זה עמד בצורתו המקורית, בלתי תלוי בזמנים המשתנים והיה בשימוש של דורות רבים של יהודים, בשינויים קלים בלבד בין אשכנזים וספרדים.
בשנים האחרונות נוספו סעיפים לכתוב המסורתי בניסיון לעדכן את הנוסח הישן. בתנועה הרפורמית אף נכתבה גרסה מחודשת לנוסח כולו. גרסה זו כתובה עברית (במקום ארמית) והנדרים הם הדדיים לאישה ולגבר. בנמצא כיום יש מספר נוסחים שוויוניים נוספים.
יהודים, כשכניהם הסובבים אותם, נהגו מדורות לקשט תשמישי קדושה באיורים עשירים ובדוגמאות, לעיתים למרות התנגדויות הרבנים על סמך האיסור לעשות "פסל ותמונה". ממצאים עדכניים מצביעים על האפשרות שמדובר במנהג עוד מהתקופה הטרום-הלניסטית. לימוד המסמכים וכתבי היד שעמדו בנגע השנים ועוד מצויים לנו כיום, פירושו גילוי ההיסטוריה וההוויה הרוחנית של תפוצות ישראל בארץ ובגולה כמו מעמדן ויחסן אל סביבתן הלא-יהודית.